אני, אנוכי ועצמי
איזה תהליך עברתי מאז הלילות שביליתי מחובק עם דובי תוך כדי
תהיות על מהות חי והיותי גדל עם הורים אכזריים. עברתי המון. עם
זאת, אני מרגיש שרק עתה נולדתי. זה די נכון. לא כזה מזמן הגדרתי
מי אני, מה נכון לי. לא כזה מזמן התחלתי להבין את הרגשות שלי. אני עדיין איטי בתרגיל אבל יש לי יותר מודעות. החיים שלי השתנו. אני שם את עצמי על הבמה בלי להתבייש בכך. אני מרגיש שאני ראוי להתייחסות. אני ערני לרעב שלי, לעייפות שלי, לעצבות שלי, להתלהבות שלי, אם בכלל טוב לי. מכיוון שאני מסוגל לכל הדברים האלה, מכיוון שהמצפן שלי תוקן, או הורכב, אני יודע כמה זמן ביום אני צריך לעבוד, על מה לשים דגש, כמה זמן לנגן. השבועות שלי מחולקים בין הרצאות, מחקרים, כתיבה, הופעות וחזרות. הכול במינון. עדיין יש לי קשיי שינה, עדיין יש לי בעיית ויסות חושים, אני עדיין לא מזהה פנים, עדיין עושה פדיחות, עדיין יש לי אובססיות, כמו הספר הזה עכשיו. אבל ההבדל הוא שאני מקבל את עצמי. אמרו גם שומרת עליי. גם המדריכים והמטפלים שלי. כנראה כל החיים אצטרך ליווי; שמישהו יעזור לי לזהות רגשות אצלי או אצל אחרים איפה שלא הצלחתי, שמישהו יעזור לפענח מצבים חברתיים, שמישהו ילווה אותי לבנק או לביטוח לאומי. אבל אני סלחני עם עצמי, סובלני. מאז שהחלטתי לשתף אנשים בקשיים שלי, כולם נחמדים אליי יותר, מגלים יותר סבלנות. אם אני אומר משהו בצורה ישירה מדי, או לא מגלה אמפתיה, נשמע שחצן, חופר, אם אני שתקן מדי או בורח באמצע אירוע משפחתי, מבינים אותי. אני בכל אופן משתדל, כמובן, אבל קל לי לדעת שמבינים אותי. כאשר אני מגיע להורים של אמרו,  מיד מכבים את האורות החזקים, מנמיכים טיפה את הטלוויזיה. אם באמצע ארוחה אני פתאום ממריא אל מקום לא נודע, אף אחד לא מתרגש. הם פשוט ממשיכים ומחכים שאחזור אל הקרקע. אז אני מרדכי. אני אלג׳יראי, צרפתי, ישראלי, יהודי, ערבי, PTSD ,חנון, מחונן, אוטיסט, מעופף, אבא של ירדן, מרצה, גיטריסט, חוקר, בעלה של אמרו. אין עליי לבחור בין הדברים האלה, אין עליי להסתיר יותר.

זה מי שאני. עכשיו שאני מקבל את זה ומוכן שיקבלו את זה, זה הופך
אותי לפחות אוטיסט. וגם אם לא, לא נורא.